ספר המצוות לרס"ג, מצות לא תעשה ער״ג

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »

273 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ואחיך בפרך לא תכלה. כתיב בפרשת בהר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך. והוא אזהרה שלא לעבוד בעבד עברי עבודת פרך. והוא עבודה שאינה צריכה לו. וכדתניא בספרא בהר פ"ו שלא תאמר לו החם את הכוס והוא אינו צריך. הצין לי את הכוס והוא אינו צריך. עדור תחת הגפן עד שאבוא וכו' עיי"ש. ועי' מש"כ בזה ביראים סי' רפ"ד ובסמ"ג לאוין קע"ד וברמב"ם פ"א מהלכות עבדים ה"ו ובסה"מ לאוין רנ"ט עיי"ש. וצ"ע לכאורה במאי דנקט רבינו הגאון ז"ל אזהרה זו מקרא המאוחר דבאחיכם בני ישראל וגו' כדמשמע להדיא מלשונו. ולא הביאה מקרא דלעיל מיני' דכתיב לא תרדה בו בפרך וגו'. וגם בספרא שם דריש לה מקרא קמא עיי"ש. וכן הבה"ג והרמב"ם בסה"מ ובהלכות עבדים שם ובחנוך מצוה שמ"ו נקטו אזהרה זו מקרא קמא. וכן הוא באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל שכתב ומרדיית פרך ירא מבוראך עיי"ש. והיינו קרא דלא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך. אלא שראיתי באזהרות הר"ש בן גבירול ז"ל שנראה מלשונו דנקט האזהרה מקרא בתרא. וכ"כ בהדיא הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם סי' צ"ו עיי"ש. וכן הרא"ם ז"ל ביראים והסמ"ג שם לא נקטו האזהרה אלא מקרא בתרא עיי"ש: והנה הרמב"ם והסמ"ג והחנוך והרשב"ץ מנו בזה עוד לאו אחר מדכתיב בההיא פרשה לא תעבוד בו עבודת עבד. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל שלא השיג בזה על הרמב"ם ז"ל. וביארו החילוק שבין שתי אזהרות אלו. דעבודת עבד היינו עבודה של גנאי. וכמו שאמרו בספרא שם לעיל מיני' לא תעבוד בו עבודת עבד שלא יטול אחריך בלנטיא ולא יטול לפניך כלים במרחץ עיי"ש. וכן פירש"י בפרשת בהר. משא"כ לאו דבפרך שמזהיר על עבודה שאינה צריכה לו אע"פ שאינה בזויה. כמו שאמרו בספרא שם. וא"כ יש לתמוה לכאורה לרבינו הגאון ז"ל שלא מנה אזהרה זו. אלא שראיתי דרבינו הגאון ז"ל איננו שלא מנה אזהרה זו. אלא שראיתי דרבינו הגאון ז"ל ובאזהרות הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל לא מנו אזהרה זו. ואף דבנוסחת הבה"ג שלפנינו נמנה לאו זה. ובלתי ספק דנוסחא זו היתה גם לפני הר"ש בן גבירול ז"ל. ולכן גם הוא מנה לאו זה באזהרותיו. מ"מ ודאי נוסחת הכת"י הי' גם לפני הר"א הזקן והר"י אלברגלוני ז"ל. ולכן לא מנאוהו גם הם. כדרכם לימשך אחר הבה"ג. ומדברי הרא"ם ביראים סי' רפ"ג שמנה לאו זה נראה דגם לפניו הי' בה"ג נוסחת הדפוס. שהרי הוא הולך וסובב על דברי הבה"ג. ועכ"פ הדבר תמוה לכאורה על רבינו הגאון ז"ל וסייעתו אמאי לא מנו אזהרה זו. אמנם נראה דס"ל לרבינו הגאון וסייעתו דעבודת עבד ועבודת פרך חדא מילתא נינהו. ומשם אחד וענין אחד הן. דעבודת עבד שהיא עבודה בזויה ושפלה שמבזה את העבד ומשפילתו. היא ג"כ עבודת פרך להעבד. כעבודה שאינה צריכה להאדון אלא שגוזר עליו לעסוק בה כדי לבזותו ולהשפילו ולענות נפשו. וכמש"כ הרמב"ם בסה"מ לאוין רנ"ז וז"ל שהזהירנו מעבוד בעבד עברי עבודה שיש בה עינוי גדול ושפלות כעבודת עבד כנעני והוא אמרו יתברך לא תעבוד בו עבודת עבד וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם עבודת פרך שהיא עבודה שאינה צריכה לאדון. אין בה אלא משום עינוי נפש ושפלות. וכמש"כ הרא"ם ז"ל ביראים סי' רפ"ד וז"ל פי' בפרך שמעבידו עבודה שהיא קשה לו ואינה לכבודו וכו' עיי"ש. הרי דגם עבודת פרך משום בזיון ושפלות היא וכן כתב הרב המאירי ז"ל ברפ"ק דסוטה ג' ע"ב וז"ל עבד עברי אסור לרדות בו בפרך ולהעבידו בדברים בזויים שנאמר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תעבוד בו עבודת פרך עכ"ל עיי"ש. הרי להדיא דס"ל דאין עבודת פרך אלא משום בזיון ושפלות וכל העבודות הבזויות והמשפילות הן בכלל עבודת פרך. וכ"כ הרב החזקוני בפרשת בהר שכתב וז"ל לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך. שניהם שכירים אלא ששכיר הוא שכיר יום. ותושב הוא שכיר שנה. וכשם ששכיר יום אי אתה יכול לשעבדו עבודה קשה בעיניו. שהרי יחזור בו מיד וכו'. כך תושב לא תעבוד בו עבודת פרך עכ"ל עיי"ש. הרי דעבודת עבד ועבודת פרך אחת הן אצלו. והיינו מטעם שביארנו: וכן מתבאר להדיא מסוגיא דרפ"ק דסוטה שם. דאמרינן התם דלר"ע קרא דלעולם בהם תעבודו איצטריך לאשמעינן דחובה לעבוד בעבד כנעני לעולם. ורבי ישמעאל ס"ל דאינו אלא רשות. וקרא איצטריך לומר בהם ולא באחיכם. ור"ע באחיכם מסיפא דקרא נפקא ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך. ורבי ישמעאל איידי דכתיב ובאחיכם כתיב נמי בהם וכו' עיי"ש. הרי דאע"ג דבקרא דלעולם בהם תעבודו לא נזכרה עבודת פרך כלל. ולא מיירי אלא בעבודת עבד סתם. אפי' הכי דרשי ממיעוטא דבהם דהך קרא. למעוטי עבודת פרך בעבד עברי. ור"ע נמי הוה דריש לקרא הכי אלא משום דכבר כתיב בסיפא דקרא ובאחיכם וגו' לא תרדה בו בפרך. הרי דעבודת פרך היינו עבודת עבד. וכן מבואר בפירש"י שם שפירש בהם ולא באחיכם עבודת עבד עיי"ש. הרי להדיא דהא דממעט מהך קרא עבודת פרך. היינו משום דהו"ל עבודת עבד. והוא מוכרח כדכתיבנא. והא דאיצטריך לומר באחיכם מסיפא דקרא נפקא. ולא מייתי מקרא דלעיל מיני' בריש הפרשה דכתיב וכי ימוך אחיך וגו' לא תעבוד בו עבודת עבד. היינו משום דקרא דבאחיכם הוא סיפא דההוא קרא גופי' דלעולם בהם תעבודו. ומה"ט נמי לא מייתי מדכתיב לעיל מיני' לא תרדה בו בפרך. איברא דקשה לכאורה דלפ"ז מאי קאמר באחיכם מסיפא דקרא נפקא. ומה בכך הרי קרא דבאחיכם גופי' נמי לא איצטריך. דהרי כבר כתיב בריש הפרשה לא תעבוד בו עבודת עבד. ובכלל זה נמי עבודת פרך. ואעפ"כ חזר ושנה עליו הכתוב. וא"כ מקרא דבהם נמי לא תקשה. אבל לק"מ דהרי גם לדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל דעבודת פרך ועבודת עבד תרתי נינהו. נמי יקשה כן. דהרי קרא דבאחיכם נמי לכ"ע לא איצטריך. דהא כבר כתיב לעיל מיני' בההיא פרשה לא תרדה בו בפרך. ועכצ"ל שחזר ושנה עליו הכתוב כדי להזהיר עליו ביותר משום דעון זה מצוי הוא. וכמש"כ בחזקוני שם עיי"ש בדבריו. ומ"מ שפיר קאמר באחיכם מסיפא דקרא נפקא משים דאע"ג דבקרא דובאחיכם וגו' איכא שפיר למימר שחזר ושנה עליו הכתוב. כדאשכחן בכמה דוכתי לאוין כפולין בענין אחד. מ"מ היינו בלאוין המפורשין בהדיא בקרא. אבל ליכא למימר דכתיב קרא יתירא דבהם לדרשא למילתא דכתיב בקרא בהדיא בההוא קרא גופי' בסיפא. וגם איכא למידרש ההוא קרא למילתא אחריתא: ועכ"פ מוכרח מזה דעבודת עבד ועבודת פרך ענין אחד הן. וכן נראה מוכרת מדאמרינן בפרק איזהו נשך ע"ג ע"ב רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלי ומעייל להו בגוהרקי דרבא. א"ל רבא שפיר עבדת דתנינא ראית שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לעולם בהם תעבודו ובאחיכם. יכול אפי' נוהג כשורה ת"ל ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך עיי"ש. ואם איתא דעבודת פרך ועבודת עבד שני ענינים חלוקין הם. דעבודת עבד אינה אלא עבודה בזויה ושפלות בלבד. ועבודת פרך אינה אלא עבודה שאינה צריכה לו בלבד. א"כ מאי ראי' מייתי מקרא דובאחיכם וגו' לא תרדה בו בפרך. שלא בא אלא להזהיר על עבודה שאינה צריכה לו כיון דבההיא דרב סעורם הו"ל עבודה הצריכה לו. ולא שייכא בה אלא אזהרה דלא תעבוד בו עבודת עבד. וגם ברייתא גופא קשיא. דהא בשיעבוד בעלמא מיירי ולא בעבודת פרך. והיכי מייתי עלה קרא דלא תרדה בו בפרך. אימא עבודת פרך הוא דאסר קרא ולא עבודה הצריכה לו. אלא ודאי כל עבודות העבד בכלל עבודת פרך הן. והכי נמי מוכח מדתניא במכילתא משפטים שש שנים יעבוד שומע אני כל עבודה במשמע. ת"ל לא תעבוד בו עבודת עבד. מכאן אמרו לא ירחוץ לו רגליו ולא ינעול לו מנעלו ולא ישמשנו בבית המרחץ וכו' תלמוד לומר ובאחיכם בני ישראל וגו'. אבל בבנו ובתלמידו רשאי עיי"ש. והכי איתא נמי בילקוט ובספר והזהיר שם עיי"ש. והמפרש על הילקוט הקשה למה לי קרא דובאחיכם וגו' והא אתיא לי' מקרא דלא תעבוד בו עבודת עבד עיי"ש. ובז"ר שם הגיה משום זה דברי הילקוט עיי"ש. אבל אי אפשר להגיה מאחר שכן הוא גם במכילתא ובס' והזהיר. וע"כ צריך לפרש המכילתא דמשום דחשיב ואזיל התם כמה עניני עבודת עבד. רחיצת רגליו והנעלת מנעליו ושימוש בבית המרחץ וליטלו באפרין ובכסא ובלקטקא. אפשר דמחד קרא לא אתי כולהו. להכי נקט נמי אידך קרא דובאחיכם וגו' לא תרדה בפרך. ומייתורא יליף כולהו. הרי ראינו דאע"ג דכולהו הנך עבודות דקחשיב ואזיל במכילתא שם אינן אלא עבודות בזויות ושפלות. מ"מ יליף להו מקרא דובאחיכם לא תרדה בו בפרך. ומבואר מזה דעבודות עבד נמי בכלל עבודת פרך נינהו. ואפי' לגירסת הז"ר. וכגירסתו איתא בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. נמי מוכח כן וכמבואר. והכי נמי מוכח מדאמרינן עוד במכילתא שם כשכיר כתושב יהי' עמך. מה שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה אף עבד עברי עובד ביום ואינו עובד בלילה עיי"ש. והכי איתא נמי בתלמודין פ"ק דקידושין ט"ו ע"א לגירסת התוס' שם עיי"ש. ובירושלמי פ"ק דקידושין ה"ב אמרינן כתיב לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים. שכיר עובד ביום ואינו עובד בלילה. עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. ופריך עלה כתיב לא ירדנו בפרך לעיניך ואת אמרת הכין וכו' עיי"ש. והנה מאי דמייתי מקרא דלא ירדנו בפרך לעיניך. ודאי ט"ס הוא. דהא קרא דלא יקשה בעיניך וגו' בעבד עברי הנמכר לישראל הוא דמיירי. ומאי ענין הך קרא דלא ירדנו בפרך לעיניך דמיירי בנמכר לנכרי לכאן. וע"כ צ"ל דאין כוונת הירושלמי להקשות אלא מקרא דלא תרדה בו בפרך. ועכ"פ חזינן דמאי דמפיק במכילתא ובתלמודא דידן מקרא דכשכיר כתושב יהיה עמד. דמיירי בעבודת עבד. שהוא סיפא דקרא דלא תעבוד בו עבודת עבד. וא"כ עבודה שביום ובלילה בכלל עבודת עבד היא. מפיק לה בירושלמי מקרא דלא תרדה בו בפרך. הרי דעבודת עבד ועבודת פרך היינו הך. וענין אחד ושם אחד נינהו: עוד נראה ראי' מוכרחת לזה מדכתיב בעבד עברי הנמכר לנכרי לא ירדנו בפרך לעיניך. דמשום דנכרי לאו בר מצות הוא הזהירה תורה לישראל שלא יניחו את הנכרי לרדות בעבדו העברי בפרך. והשתא לפי דעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דעבודת עבד ועבודת פרך שני ענינים חלוקים הם. ע"כ צ"ל דבע"ע הנמכר לנכרי לא הזהירה תורה אלא על עבודת פרך ולא על עבודת עבד. שהרי בנמכר לנכרי לא אשכחן בקרא אזהרה אלא על עבודת פרך בלבד. ולשיטתם הרי אין עבודת עבד בכלל עבודת פרך. וזה דבר מתמיה טובא לענ"ד שהתיר הכתוב לנכרי לענות נפש ישראל ולהשתעבד בו יותר מלישראל. ולכן נראה מוכרח מזה דודאי הכל בכלל עבודת פרך. ועבודת עבד נמי עבודת פרך היא. אלא משום דאי לאו דגלי קרא הו"ל למעט באיסורו כל מאי דאפשר. משום דמסתמא אית לן למימר דכיון שמכרוהו ב"ד או שמכר הוא את עצמו לעבד. הדין נותן שכל תורת עבד עליו. להיותו ברשות האדון להשתעבד בו ככל מה שירצה כבעבד כנעני. והילכך איצטריכו למיכתב כולהו הני קראי לרבויי בכלל האזהרה כולהו הנך עבודות שאין הרשות לאדון בעבדו העברי כדיליף להו בספרא מהנך קראי. אבל ודאי אין כאן אלא אזהרה אחת. אבל בנמכר לנכרי איפכא מסתברא דכל כמה דלא מיעט קרא אית לן למימר דהכל בכלל האזהרה. כמבואר בברייתא דספרא שם ומייתי לה בב"ק פרק בתרא קי"ג ע"א דתניא התם אחרי נמכר גאולה תהיה לו יכול מושכו ויצא ת"ל גאולה תהיה לו. יכול יגלום עליו ת"ל וחשב עם קונהו ידקדק עמו עיי"ש. הרי דאי לאו דגלי קרא הו"ל למימר שאין להניחו להשתעבד בו כלל. דה"א שאין לו רשות לקנותו כלל אלא דגלי קרא דמקחו קיים ורשאי להשתעבד בו כמו ישראל. וכן מבואר בפ"ק דקידושין כ"א ע"ב דלכ"ע בנמכר לנכרי גאולת קרובים חובה עיי"ש. ואמרינן בספרא שם דהקרוב קרוב קודם. ואם לא גאלוהו קרוביו חייבים כל ישראל לפדותו עיי"ש. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות עבדים ה"ז ושכופין את קרוביו לפדותו עיי"ש. משא"כ בנמכר לישראל דאפי' רצו קרוביו מעצמן לפדותו. משמע שאין יכולין לפדותו אלא ברשות האדון. עי' בסוגיא דפ"ק דקידושין כ"א ע"א וברמב"ם פ"ב מהלכות עבדים ה"ז עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם ואכמ"ל בזה. וגם אסור מדאורייתא לכתחילה למכור עבד עברי לנכרי. כמבואר בכמה דוכתי וברמב"ם שם פ"א ה"ג עיי"ש. והילכך כיון דסתמא כתב קרא לא ירדנו בפרך לעיניך. אית לן למימר דכל מאי דמוזהר ישראל על עבדו העברי. כדאיתרבי מכולהו קראי. הו"ל נמי בכלל אזהרה זו דכתיבא בנמכר לעכו"ם. דגם עבודת עבד בכלל עבודת פרך היא. אלא דבישראל איצטרך קרא לריבוי דהו"ל בכלל האזהרה. משא"כ בנכרי דלא צריך ריבוי מטעם שנתבאר. וכיון דסתמא כתיב בקרא ולא ירדנו בפרך לעיניך הכל בכלל אזהרה זו: וא"כ עכ"פ מבואר מזה דעבודת עבד נמי בכלל עבודת פרך היא. וכן משמע מדקתני התם בספרא לא תרדה בו בפרך שלא תאמר לו החם את הכוס הזה והוא אינו צריך וכו'. שמא תאמר הואיל ואסרת לנו את כל אלו במה נשתמש ת"ל וכו' עיי"ש. והוא תמוה לכאורה דכיון דקאי אקרא דמזהיר על עבודת פרך היכי שייך לומר כיון שאסרת לנו את כל אלו במה נשתמש. הרי כיון דעבודת פרך אינה אלא עבודה שאינה צריכה לו. מה בכך אם לא יהיה לו במי להשתמש עבודות שאין צריכות לו. ולא שייכא הך דרשא אלא אקרא דלא תעבוד עבודת עבד דקאי על עבודות שהוא צריך להן ואי אפשר לו בלאו הכי. אבל כאן בעבודות פרך אין מקום לזה כלל. אבל לפמש"כ ניחא שפיר. דודאי בתר דאיתרבו כל עבודות מקראי הו"ל כולהו בכלל אזהרה דעבודות פרך. דגם קרא דלא תעבוד בו עבודת עבד לאו אזהרה מיוחדת בפ"ע הוא. אלא לפרושי לאו דלא תרדה בו בפרך אתי. וכן ראיתי גם בפי' הרשב"ם ז"ל בפרשת בהר שכתב על קרא דלא תעבוד בו עבודת עבד שלא לרדות בו בפרך כבעבד כנעני עיי"ש. הרי שגם הוא ז"ל לפי דרכו הבין דלאו דלא תעבוד בו עבודת עבד אינו לאו מיוחד בפ"ע. אלא היינו גופי' לאו דלא תרדה בו בפרך שנכפל. וכן משמע מפשטי' דקרא דכתיב לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך. והרי רישא דהך קרא בעבודת עבד הוא דמיירי. וכמו שהבאתי ג"כ לעיל מפירש"י בסוגיא דרפ"ק דסוטה. והיכי מסיים עלה קרא וכתב ובאחיכם איש באחיו לא תרדה בו בפרך. כיון דלא מיירי בהך קרא אלא בסתם עבודת עבד כנעני אלא ודאי היינו הך. ונראה דזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל במאי דנקט אזהרה זו מקרא בתרא ולא מקרא קמא. משום דהך קרא כולל הכל בין כל מיני עבודות עבד ובין עבודות פרך. כמתבאר מפשטי' דקרא כדכתיבנא. וגם אפשר ע"פ פירש"י ז"ל שכתב דהך קרא אתי לרבות דאפי' נשיא בעמיו ומלך במשרתיו לא ירדה בם עבודת פרך עיי"ש. ובודאי מצא כן בדברי רז"ל. אף כי כעת לא מצאתי מקורו. וא"כ הך קרא כולל יותר מקרא קמא. לכן נקט האזהרה מהך קרא. ועכ"פ מתבאר דיפה עשו רבינו הגאון ז"ל וסייעתו שלא מנו לאו דלא תעבוד בו עבודת עבד: וראיתי לרבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות שלא מנה לא לאו דלא תעבוד בו עבודות עבד ולא לאו דלא תרדה בו בפרך. והוא דבר מתמיה מאוד לכאורה מה ראה על ככה. והנראה דס"ל התם דלפום פשטי' דקרא נראה דעיקר האזהרה אינו אלא שלא לעבוד בעבד עברי לעולם כמו בעבד כנעני. אלא שיצא בשביעית והנרצע ביובל. כדכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהי' עמך עד שנת היובל יעבוד עמך וגו'. דמשמע דאזהרת לא תעבוד בו עבודת עבד היינו שלא לעבוד בנרצע אלא עד היובל. וכן בלאו דלא תרדה בו בפרך כתיב ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים וגו' לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך. דמשמע מפשטי' דקרא דסיפא ארישא קאי. שלא בא אלא לומר דבישראל לא יעבוד לעולם. וזהו בפרך דקאמר קרא. וא"כ שני לאוין אלו מענין אחד הם שלא לעבוד בעבד עברי לעולם כמו בעבד כנעני. ומאי דדרשו בספרא שם מהנך קראי לעבודה בזויה ועבודה שאינה צריכה. הוה ס"ל דלא נפק"ל אלא מדשני קרא וכתב עבודת עבד ועבודת פרך. ולא כתיב בהדיא לא תעבוד בו לעולם. אבל פשטי' דקרא לא כתיב אלא בעבודה עולמית. או דס"ל דההיא דרשא דספרא אינה אלא אסמכתא בעלמא. וכן מאי דדרשו בפרק איזהו נשך שם נמי אינו אלא אסמכתא בעלמא. וכמש"כ התוס' ברפ"ק דסוטה ג' ע"ב בד"ה כתיב נמי עיי"ש. דקרא לא אתיא אלא להזהיר על עבודה עולמית. והכי משמע מסוגיא דרפ"ק דסוטה שם מדקאמר דלר"י דריש בהם ולא באחיכם. ור"ע באחיכם מסיפא דקרא נפקא דכתיב ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך עיי"ש. והשתא הרי קרא דבהם בעבודה לעולם כתיב. לעולם בהם תעבודו. וא"כ כי דייקינן בהם ולא באחיכם משמע שבא לומר בהם תעבודו לעולם ולא באחיכם. וא"כ מדקאמר ר"ע באחיכם מסיפא דקרא נפקא. עכצ"ל דס"ל דקרא דבאחיכם וגו' לא תרדה בו בפרך. היינו להזהיר שלא לעבוד בו לעולם. כן נראה דעת רבינו הגאון ז"ל שם באזהרותיו. וזו היא כוונתו במש"כ שם שם בדבור לא תגנוב וז"ל לנצח רע לא ימכר בשביעית יצא וכו' עכ"ל עיי"ש. והיינו לאו דלא תעבוד בו עבודת עבד ולא תרדה בו בפרך. אבל כאן חזר בו מדעתו זו. והטעם מבואר מכמה צדדים ואין להאריך: ועדיין צ"ע לכאורה מה שלא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו דלא ירדנו בפרך לעיניך דכתיב בעבד עברי הנמכר לנכרי. ומנאוהו הרמב"ם ז"ל בסה"מ לאוין ר"ס וכן כל הבאים אחריו מנאוהו. ואמנם גם הבה"ג והר"א הזקן והר"י אלברגלוני והר"ש בן גבירול ז"ל לא מנאוהו. והדבר תמוה לכאורה. ומיהו אליבא דהבה"ג וסייעתו ז"ל אפשר לומר שכבר מנאוהו. וזו היא כוונתם במה שמנו במספר הפרשיות פרשת עבד עברי הנמכר לנכרי עיי"ש. והיינו משום דמשמע להו דלאו זה אינו אלא אזהרה לצבור ולב"ד דוקא. משום שאין ביד היחיד למחות בנכרי שלא יעבוד בפרך בעבדו העברי. דודאי לא ישמע לו. וא"כ אין מקום אזהרה זו אלא במספר הפרשיות. שהם חוקים ומשפטים המסורים לצבור. אבל רבינו הגאון ז"ל אע"פ שגם הוא מנה במספר הפרשיות פרשת עבד עברי הנמכר לנכרי. מ"מ ביאר שם בהדיא דאין כוונתו בזה אלא למנות מצות עשה דגאולה דכתיב בנמכר לנכרי. אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו וגו' או השיגה ידו ונגאל. וזהו שכתב שם ונמכר לגוי בפדיון יכופר עיי"ש. וזו היא מצוה המוטלת על הצבור. משום דרק ביד הצבור והב"ד לכוף את הנכרי להוציאו לחפשי בפדיון. ולזה מקומה במספר הפרשיות. והרמב"ם ז"ל ושאר מוני המצות שלא מנו מצוה זו דבריהם תמוהים. דהרי מצוה מפורשת היא בקרא. ומבואר בספרא בהר פ"ח עיי"ש וברמב"ם פ"ב מהלכות עבדים ה"ז עיי"ש. ואכמ"ל בזה. ועכ"פ מבואר דגם שם לא מנה רבינו הגאון ז"ל לאו זה דלא ירדנו בפרך לעיניך. והדבר קשה טובא לכאורה כדכתיבנא. מיהו נראה דכיון דאיכא מצות עשה לגאול אותו מן הנכרי מיד כדאמרינן בספרא שם. אחרי נמכר גאולה תהיה לו מיד עיי"ש. א"כ קשה לכאורה למה לי קרא דלא ירדנו בפרך לעיניך להזהיר שלא יניח את הנכרי להשתעבד בו בפרך. ותיפוק לי' דבלא"ה חייבין להוציאו מתחת ידו ולגאול אותו מיד שלא ישתעבד בו כלל. וביותר קשה לכאורה לפי המבואר במגדל עוז ובכ"מ פ"ח מהלכות עבדים ה"ד דסתם שיעבוד הנכרי בעבד עברי הוא בפרך עיי"ש בדבריהם. וא"כ הא דמזהיר קרא לא ירדנו בפרך לעיניך. היינו ע"כ לומר שיוציאנו מרשותו לגמרי ע"י גאולה. דהא מסתמא חזקתו להשתעבד בו בפרך. וא"כ אין תקנה אלא לגאול אותו לגמרי. והרי כבר כתיב מצות גאולה ולמה לי קרא: איברא דעיקר דברי המ"ע והכ"מ צ"ע אצלי ממה שאמרו בספרא שם. לא ירדנו בפרך לעיניך יכול יכנם לביתו לידע מה הוא עושה לו. תלמוד לומר לעיניך אין אתה מצווה אלא לעיניך עיי"ש. משמע להדיא דמסתמא אין לנו לומר שהוא משתעבד בו בפרך עד שיראה בעיניו. כדמשמע מפשטי' דקרא. ואע"ג דלפי לשון הפסיקתא זוטרתא בהר שהביא ברייתא זו כך. לא ירדנו בפרך לעיניך אין אתה מצווה אלא לעיניך עיי"ש. אפשר לפרש דהכי קאמר אין אתה מצווה ליכנס לביתו לראות אם יש תחת ידו עבד עברי כדי להוציאו מרשותו. אלא כשאתה רואה ויודע. אז הוא דחייבה תורה לגאול אותו. אבל כשידענו שיש לו עבד עברי שמשתעבד בו אע"פ שלא ראינוהו משתעבד בו בפרך. הרי זה בכלל אזהרה דלא ירדנו בפרך לעיניך. משום דמסתמא נמי שיעבודו הוא בפרך. אבל מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות עבדים ה"ו והסמ"ג לאוין קע"ז והחינוך מצוה שמ"ח מבואר דהדברים כפשוטן עיי"ש. וכן מוכרח ע"כ מסוגיא דפ"ק דקידושין כ"א ריש ע"ב עייש"ה. ונראה דגם הפסיקתא זוטרתא כן גירסתו שם בספרא כדאיתא לפנינו אלא שהביאה בקצרה. ועכ"פ מבואר דאיכא מצות עשה לגאול אותו מיד לגמרי מהנכרי. ולמה לי קרא דלא ירדנו בפרך. וע"כ צ"ל דאין הכי נמי. ולא בא הכתוב אלא כדי לעבור עליו גם בלאו אם ראהו משתעבד בו בפרך ולא מנעו מזה. ועוברין עליו בשתים בעשה דגאולה וגם בל"ת דלא ירדנו בפרך לעיניך. והשתא לפ"ז רבינו הגאון ז"ל לטעמי' אזיל דבכל כיו"ב כיון שמנה העשה שוב אינו מונה הלאו כמו שנתבאר אצלנו בכמה דוכתי. ועי' מש"כ בזה לקמן במנין הפרשיות פרשה מ"א עייש"ה:

1 וְאָחִיךָ בְּפֶרֶךְ לֹא תְכַלֶּה.

« ספר המצוות לרס"ג Positive Commandments ספר המצוות לרס"ג Laws of the Courts, Introduction »